לפני 40 שנה בערך החלו דיני החוזים בישראל לנוע מקוטב פורמליסטי יחסית, שבעיקרו התייחס למילים הכתובות בחוזה כחזות הכול, לקוטב אחר לגמרי - שריכך מאוד את הכתוב וביכר לא פעם ערכים כמו הגינות ותום־לב על פני מלל. על השינוי הזה חתום יותר מכולם נשיא בית המשפט העליון לשעבר אהרן ברק, שבתקופתו בבית המשפט הוכרו חוזים שנכרתו בעל־פה גם במקרקעין, למרות דרישת הכתב שקובע החוק, גם מטעמים של חוסר תום־לב קיצוני, כמו בפרשה המפורסמת של קלמר נגד גיא. זיכרון דברים (חוזה ביניים, שנכתב במהלך התקשרות בין צדדים) הוכר כחוזה מחייב עוד בפרשת רבינאי, ודרישת הכתב שקובע חוק המקרקעין רוככה גם במקרים אחרים.
פסק דין בעליון מצית מחדש ויכוח היסטורי על עיצוב דיני החוזים
הרכב של העליון קבע בשבוע שעבר פה־אחד כי מסמך סיכום שנכתב בגישור, בלי עורכי דין, הוא חוזה מחייב במקרקעין ● אולם ויכוח על הערת אגב בין השופטת דפנה ברק־ארז לשופט עופר גרוסקופף העלה מחדש את הדיון הוותיק על התנאים לכריתת חוזה
נטע סרוסי | פורסם ב05 במרץ 2024 בשעה 10:36
צילום: ים דפנה ברק־ארז ועופר גרוסקופף / צילומים: שלומי יוסף, עיבוד: טלי בוגדנובסקינושאים קשורים:
הוספת נושאים למעקב ב 
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם לקוד האתיהמופיעבדו"ח האמוןלפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
